"חינוך הוא זכות אדם עם כוח עצום להשתנות. על יסודה נשענות אבני היסוד של דמוקרטיה של חופש ופיתוח אנושי בר קיימא״ (אוליבר גולדסמית)

עם פתיחת שנת הלימודים, אנו, קבוצה של נשות ואנשי חינוך מכל תחומי העשיה החינוכית בישראל וחוקרי וחוקרות חינוך במוסדות האקדמיים, קוראים וקוראות לרשויות הישראליות להפסיק את המעצרים ההמוניים של ילדים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים המלווים בהפרות שיטתיות של זכויותיהם.

הניחו לדור העתיד לגדול חופשיים מאלימות, מהפרת זכויות אדם ומטראומות מתמשכות.

אמנת זכויות הילד של האו״ם משנת 1989 עליה חתומה ישראל קובעת כי לכל הילדים בעולם מגיעה הזכות לגדול, לצמוח, להתפתח בכבוד ובתחושת ביטחון. לכל הילדים מגיעה הזכות לחינוך – זכות בסיסית המהווה אמצעי חשוב ביותר להשגת מוביליות חברתית, למימוש העצמי, וליכולת של אדם לקחת חלק פעיל בחברה. במובנים רבים, בחברה המודרנית – החינוך הוא תנאי מקדים לקיומה של חירות ולמימוש חירות המחשבה, חופש הבחירה וחופש הביטוי. הוא תורם לקיומה של חברה סובלנית, משום שהוא מאפשר לפרט להשתתף בדיון הציבורי.

מדי שנה עוצרת ישראל מאות רבות של קטינים פלסטינים, אם לא למעלה מכך. מרביתם נעצרים בפלישות ליליות טראומטיות של חיילים לבתיהם. הקטינים נעצרים תוך הפרה שיטתית של זכויותיהם ושימוש בפרקטיקות אלימות. מדובר בפגיעה חמורה בבריאותם הפיזית והנפשית של הקטינים ובני משפחותיהם, בפגיעה במרקם המשפחתי והחברתי סביבם. גם זכותם של הקטינים לחינוך נפגעת באופן אנוש. המעצרים הסיטונאים והממושכים לעיתים, פוגעים באפשרותם להתמיד ולהמשיך בלימודיהם במסגרת בית הספר. קטיעה זאת של רצף הלימודים, תוך ערעור המסגרת הלימודית והחברתית, בעלת השלכות מרחיקות לכת על התפתחותם הרגשית, הלימודית והחברתית, וכן על עתידם.

בבג״צ טבקה כתבה שופטת העליון אילה פרוקצ׳יה כי: "אין כזכות לחינוך האחוזה ונעוצה בערך כבוד האדם בקשר שאינו ניתן לניתוק. לא ניתן לנתק ולהפריד בין כבוד האדם לבין זכותו הבסיסית של אדם לקנות דעת, תרבות, ערכים ומיומנויות שבהשתלבותם מהווים תנאי לקיום ולחיים בכבוד אנושי. בלא מימוש מלא של הזכות לחינוך נפגע כבודו של האדם, ונפגע קיומו האנושי בכבוד. בלא חינוך, נפגעת יכולתו של האדם לממש את הווייתו האנושית במלואה; פגיעה זו כמוה כפגיעה בזכותו לכבוד אנושי… יש יסוד לומר, אפוא, כי הזכות לחינוך מהווה, כשלעצמה, חלק מזכותו של אדם לכבוד אנושי בהקשר החוקתי…"

פרוקצ׳יה הדגישה כי לקטינים מגיעה הגנה מיוחדת: ״הפגיעה בכבוד הילד היא חלק מהפגיעה בכבוד האדם, אך יש לה מימד מיוחד משלה, על שום פגיעותם המיוחדת של ילדים, רכים בשנים, שטרם צברו כוחות גוף ונפש להתמודד עם מאבקי החיים ותופעות חברתיות פסולות. ככל שיקר ומקודש הוא כבוד האדם, כבודו של ילד מקודש פי כמה, משהוא זקוק להגנת החברה אף יותר מן המבוגר״.

תפקידנו כאנשי ונשות חינוך הוא להגן על הילדים הנמצאים תחת שליטתנו ואחריותנו, לתווך להם את המציאות, לחצוץ בינם לבין שרירות לב מוסדית ולמנוע מהם טראומה. איננו יכולים להשלים עם העובדה כי ישנם אלפים רבים של ילדים שאינם זוכים ליחס של כבוד ולהגנה ולמימוש הזכות לחינוך.

האמנה הבינלאומית לזכויות הילד אשר נכנסה לתוקפה בישראל ב -2 בנובמבר 1991  קובעת בסעיפים 28 ו-29 כי לכל ילד וילדה קיימת, ולו מעצם היותם ילדים, הזכות לחינוך. האמנה רואה בזכות לחינוך אחת מזכויות היסוד של ילדים וקובעת כי חלק ממימוש זכות זו משמעו שמירה על ביקור סדיר בבית הספר והקפדה על רצף למידה על מנת להקטין את שיעורי הנשירה (סעיף 28 (ה).

בנוסף קובעת האמנה כי הילד יתחנך באופן התואם לזכויות אדם וחירויות היסוד המעוגנות במגילת האומות המאוחדות (סעיף 29 (ב)) וכן באופן המכבד את זהותו הלאומית והתרבותית של הילד (סעיף 29 (ג))

הזכויות המוקנות באמנה מכוונות להבטיח את כבוד האדם של הילד, את הצרכים והאינטרסים המכוונים לקיומו הפיזי, לשמירה על חייו ועל שלמות גופו ונפשו, לקידום התפתחותו, למימוש האוטונומיה האישית שלו ולהעצמתו הגופנית, הנפשית, השכלית, הרוחנית, החברתית והרגשית. כמו כן מכוונת האמנה לחיזוק הזהות העצמית  של הילד, הייחודית, המשפחתית והקיבוצית, להגנה על פרטיותו ולחיזוק הקשר הדיאלוגי המכבד עם הזולת, חיזוק ערכו העצמי ובטחונו וקידום ההתנסות באוטונומיה היחסית שלו.

סעיף 37(ב) לאמנה קובע: "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק הזמן הקצר ביותר".

זכות הילד שחירותו נשללה שינהגו בו באנושיות ותוך כיבוד אישיותו כבן אדם ובאופן המתחשב בצרכיהם של בני גילו (סעיף 37(ג)).

בישראל פועלות שתי מערכות שלטון נפרדות. באחת, זו שנמעניה ישראלים יהודים, הדאגה לילדים היא ערך עליון. באחרת, זו שנמעניה פלסטינים, ניטלות מהילדים החמלה וההגנה לה זכאי כל ילד, והם חשופים לאלימות שמסבה להם נזק בלתי הפיך.  

מעצרי ילדים ונערים במזרח ירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית הם ביטוי מובהק לכך, ומתרחשים על בסיס יומיומי.

נפשו של ילד או נער שנעצר נותרת מצולקת. עולמו הפנימי והאמון שלו במבוגרים שאמורים לשמור עליו מתערערים, והוא אינו פנוי ללמוד, להתפתח, לדמיין ולשאוף. ההשפעה ההרסנית אינה נעצרת בו, שכן גם אחיו ואחיותיו, בני דודיו וחבריו חווים את האימה, וכמוהו גם הם נתלשים מעולם הילדות.   

כמחנכות וכמחנכים, כחוקרי חינוך באקדמיה ובכל הזירות החינוכיות בארץ, איננו יכולים לעמוד מנגד לנוכח מצב בו מאות ילדים ונערים נעצרים בכל שנה. אנו רואים עצמנו אחראים לבריאותם הפיזית והנפשית של כל ילדה וילד, כל נערה ונער, בתחומי מדינת ישראל ובשטחים הנמצאים בשליטתה.

כחוקרי וחוקרות חינוך, כמחנכות וכמחנכים אנחנו שואפים לבנות חברה בריאה בתוך כיתות הלימוד ומחוצה להן. חובתנו לחשוף מעצרי ילדים ולהסביר את הפצע האישי והחברתי של כל מעצר כזה.

תנו לילדים ללמוד ולהתפתח, תנו לילדים הווה ועתיד.